שאנגרי-לה פרונטיר - פרקים 1-3
מעולם לא חשבתי שאנימה על בחור חצי ערום שמתרוצץ בעולם פתוח של RPG פעולה כשהוא לובש מסכת ציפור כחולה תדבר אליי כל כך חזק. לפעמים פשוט רוצים ליהנות מחוויה מונפשת היטב ובקצב מהיר בטירוף, וזה בדיוק מה ש"שאנגרי-לה פרונטיר" נראית. קודם כל, הסדרה הזו מהממת.
זה הכל מרגיש קצת כמו סוורד ארט אונליין
קווי המתאר העבים של הדמויות וצבעים בוהקים ובניגודיות גבוהה גורמים לכל דבר לבלוט. הממשק של המשחק מרגיש כמו גרסה מלוטשת יותר ממה שאנשים אהבו ב"סוורד ארט אונליין" לפני למעלה מעשור. וואו, האם באמת עבר למעלה מעשור? וכוריאוגרפיית הפעולה היא צעד קדימה ממה שציפיתי מסדרות דומות.
כל זה נבנה סביב סיפור שבנקודה זו, ניתן לטעון שאין בו הרבה התרחשות. אבל למען האמת, זה סוג של משב רוח רענן בהשוואה למה שקיבלנו מאנימות שמתמקדות במשחקי וידאו בעשור האחרון.
גיימר הארדקור סונראקו
לא הייתי מתאר את עצמי כגיימר הארדקור, אבל אני כן משחק תמהיל די מוצלח של משחקי AAA מודרניים וכותרות רטרו. השנה התחלתי לאסוף משחקי רטרו וגיליתי מחדש הרבה כותרות ישנות ובעייתיות. משחקים שהם מיושנים טכנית אבל עדיין יש להם קסם משלהם.
החוויות האלה עזרו לי להתחבר למה שאני מאמין שהפרוטגוניסט שלנו, סונראקו, מנסה לעשות. הוא גיימר שאוהב אתגרים.
הוא אוהב לצלול לתוך משחק שמתנגד לו בתוקף, ממכניקת המשחק ועד להתקדמות העלילה, ולהתגבר על הקשיים האלה. כאילו הוא כל הזמן מנסה לחיות את סיפור הסינדרלה האישי שלו.
אז מה קורה כשאתה שם אדם שרגיל לשחק במשחקים שבורים לתוך משחק וידאו מאוזן היטב? מה שאתה מקבל זה הסבר די ייחודי למה הדמות הראשית שלנו מיוחדת ושונה מ-30 מיליון השחקנים האחרים שמחוברים למשחק הזה.
אבל זה אפילו לא החלק הטוב ביותר בסדרה. מה שאני באמת אוהב ב"שאנגרי-לה פרונטיר" זה שאין באמת סיכונים גדולים. אנחנו רק צופים בבחור אובססיבי משחק דרך משחק מתוכנן היטב.
הוא מת, הוא הערך את עצמו יתר על המידה, והוא מצא את עצמו במצבי גיימינג שכל אחד יכול להזדהות איתם. אבל אין איום כולל על העולם או על שלומו.
כל השלכות שקורות במשחק הן השלכות שיקרו בכל משחק אחר. אני מבין שזה עלול להישמע משעמם, אבל מבחינתי, זה מרענן מאוד וקל להזדהות איתו.
בינות מלאכותיות "חכמות"
הרעיון של לסרוק את היערות בחיפוש אחר פריטים נדירים או נקודות ניסיון עוד לפני שהגעת לעיר הראשונה? לפגוש יצור מיתי ששמעת עליו או שדיברת עליו ברשת, ולחיות כדי לספר על זה?
בהתחשב בזינוק בפופולריות של משחקים כמו "אלדן רינג" או "באלדור'ס גייט 3", אני מרגיש שזו בדיוק האנימה הנכונה לגיימרים. כי אלה כולם תרחישים שקל מאוד להזדהות איתם.
יש להודות, ישנם כמה רמזים מקדימים למשהו גדול יותר שמתרחש ברקע.
תשומת לב רבה מופנית לעובדה שה־NPCs נראים מתוחכמים הרבה יותר מבינה מלאכותית סטנדרטית. ואנחנו כן מקבלים הצצות לחברה שמפיקה את המשחק.
סיכום
יכול להיות שבסוף נלך בדרך הרגילה, אבל כרגע, אני פשוט רוצה להעריך את הסדרה על מה שהיא. היא כיפית, היא מטופשת, קל להזדהות איתה, והיא מתאמצת יותר מדי ממה שהיא באמת צריכה. אבל היא הרוויחה את הכבוד שלי, לפחות אחרי שלושה פרקים בלבד.