שאנגרי-לה פרונטייר - פרק 8
אף על פי שזהו אחד הפרקים המונפשים הטובים ביותר של העונה עד כה, זהו גם הפרק שבו "Shangri-La Frontier" מאבדת אותי.
הקצב הרגיש איטי באופן ניכר. דברים החלו בפרקים האחרונים ללא שום פתרון אמיתי.
שמונה פרקים כבר מאחורינו, ומספר המשימות או ההתקדמות הרלוונטית בהם ניתן לספור על כף יד אחת.
בעוד שמשימות אלו אמורות להיות קשות ולהדגים עד כמה העולם הזה הופך חסר רחמים כשהוא מפסיק לרסן את עצמו – אני מתחיל לתהות: לאן כל זה מוביל?
טחינת רמות
אני אוהב את הסדרה דווקא בגלל קלילותה הרגועה וההרפתקנית. אבל "ללא סיכון" ו"חסר כיוון" הם שני דברים שונים. הפרק וחצי האחרונים הורכבו כמעט כולם ממרתון האימונים של סונראקו.
בטח, זה אולי חשוב – אבל כמות הזמן שהוקדשה לכך מרגישה מדאיגה, במיוחד מכיוון שה"פרס" על כך הוא שהוא הפך לאזרח כבוד של אנשי הארנב. האם זו בדיחה או נקודת עלילה? אין לי מושג.
דרוש יותר כיף
יתרה מכך, הספק העצמי של סונראקו בקרב נגד הטרנט מגוס: הסצנה הרגישה מנופחת שלא לצורך. רגע ההבנה שלו – "אני לא יכול להיות מרושל יותר, אחרת לא אתקדם לשום מקום" – הרגיש מאולץ באופן מלאכותי.
הסדרה בשיאה כשהיא משדרת וייבים של הרפתקה טיפשית ואבסורדית!
בעוד שהקומדיה הצליחה כאן (הסיום עורר אצלי נחירה רמה), תחושת הגילוי האופיינית הייתה חסרה. אני מקווה שהמשימה הבאה תחזיר יותר מהמומנטום השובב הזה.