האני למון סודה - פרקים 1-2
קשה להכחיש ש-"סודה דבש לימון" היא הגשמת משאלה – אבל סוג המשאלה שתראו בה תלוי במידה רבה בחוויותיכם האישיות. עבורי, כמי שעבר בריונות בבית הספר, המשאלה אינה שנסיך חלומות יבוא ויציל אותך. אלא שמישהו, כל אחד, יגיד שאתה בכלל ראוי להצלה.
הבעיה עם הבריונות שוּקַה אישימוֹרי סבלה ממנה בחטיבת הביניים היא שהיא גורמת לך להאמין שמגיע לך אותה. שאתה עצמך הסיבה לאומללותך וצריך להתנצל על עצם קיומך. מה שוּקַה חווה בשני הפרקים הראשונים מצד קאי אינו שהוא מציל אותה על סוס לבן – אלא התזכורת שהיא בן אדם, שזכאית בכלל להתקיים. קאי לא מציל אותה, הוא רואה אותה.
נראה שהוא עצמו לא יודע בדיוק למה הוא עושה את זה. כשוקה וקאי נפגשים לראשונה, היא מועדת ברחוב ובוכה. הוא היחיד שעוצר.
זה ממחיש איך הוא רואה אותה, בעוד שאחרים מפנים את מבטם – לא משום שהם לא רואים אותה, אלא משום שהם מתעלמים במודע ממה שמביך אותם. הייאוש של וקה מביך את האחרים, וזה מרמז שתמיד כך היה עבורם.
בטוח שהיו חברים לכיתה שרצו לעזור לה, אך הם נמנעו מפחד מנידוי חברתי. קאי הוא הראשון שמזהה את מצוקתה ופועל – בעיני וקה, זה נראה אמיץ ונדיב באופן יוצא דופן. שימו לב באיזו תדירות היא מתנצלת בפרקים אלה: חלק ממנה חושש שקאי והחבורה שלו "יוכתמו" ממגע איתה, כי "סטוני" היא בסך הכל "אבן בנעל החברה".
הפרק הראשון של "סודה דבש לימון" לא הצליח לרתק אותי.
זה לא אומר שאין רגעים של לעג או התנשאות. ניסיונותיו של קאי לשלב את וקה חברתית בהחלט יכולים להתפרש כהתנשאות – אם כי אני חושב שהכוונה היא יותר להראות שגם הוא עדיין ילד שלא יודע איך להתמודד עם המצב (מה שלפחות חבר אחד שם לב אליו בפרק 2).
במובן מסוים, הוא מתייחס לוקה כמו לכלבת רחוב, וזה לא אידיאלי. אבל ליבו במקום הנכון, כפי שמראה סצנת הכדורסל: הוא מזהה עד כמה היא רוצה להיות חלק מהמשחק. (אני גם אוהב להאמין שהיא התאמנה בסתר ובמקום זה מתחמקת עם התירוץ הטיפשי של "אימון דמיון").
התנהגותו הבוטה כשהוא מבין שוקה עזבה את הכיתה בלי לדבר איתו, אומרת רבות על רגשותיו – ועל כך שהוא עצמו אינו מבין אותם. זה שילדות מעריצות אותו לא אומר שהוא נהנה מזה או שהוא מסוגל להתמודד עם זה. הוא נראה כמו נער שהיה "עם מישהי" רק כי כולם עושים את זה – בלי לדעת למה או מה זה אומר.
הסדרה מוצאת את נקודת האחיזה שלה בוויזואליות.
חומר המקור, המאנגה של מאיו מוראטה, הוא אחד מכותרות השוג'ו העכשוויות האהובות עליי, ואני מודה: עיבוד האנימה לא עושה חסד עם האמנות של מוראטה.
מוטיב הצבע הצהוב הגיוני, אבל הוא נראה יותר כמו "צהוב בננה חשמלי" מאשר "צהוב דבש או לימון". העיניים כלל לא מוצלחות באנימה – זה שמוראטה משתמשת בגוונים חומים-זהובים באיוריה לא אומר שהאנימה צריכה להעתיק את זה.
גם הגופים נראים מגושמים, כנראה משום שהם נצמדים בצורה נוקשה מדי לסגנון המאנגה: הצגת תנועה שונה מרמיזה עליה בלבד.
למרות החולשות הוויזואליות, שווה לצפות באנימה. המאנגה טובה יותר כמעט בכל מובן, אבל סיפורים כאלה צריכים להיות מסופרים. מי שהיה במקומה של וקה מבין למה. מי שלא, ילמד כאן שזה לא עניין של להינצל – אלא של להבין שאתה ראוי להציל את עצמך.
"סודה דבש לימון" משודרת כעת בכל יום רביעי ב-Crunchyroll.