רנמה 1/2 - פרק 5: "מי אמר שאת יפה?"
בואו נדבר על דוקטור טופו.
משהו שפספסתי כשצפיתי בסדרה לראשונה בגיל 12 – יש כאן משהו שפשוט לא יושב טוב. הוא כירופרקט מוסמך (וזה לא רופא של ממש), ששרוף על בת 19. בסדר, זה מקובל, רוב האנשים יסכימו שבת 19 יכולה להסכים למערכת יחסים, גם אם אנחנו לא באמת יודעים בן כמה טופו באמת.
אבל בפרק הזה, יש פלאשבק לתקופה שבה אקאנה החליטה לגדל את שערה. בפלאשבק הזה, אקאנה נראית צעירה מאוד, בבירור בגיל בית ספר יסודי, כשדוקטור טופו מטפל בפציעותיה לאחר קטטה. קאסומי באה לאסוף אותה וגוערת בה על התנהגותה הפרועה והנערית. בזמן שטופו מרחף סביבה במבוכה, מתבהר שהוא כבר מאוהב בה.
הבעיה? קאסומי מבוגרת מאקאנה בשלוש שנים בלבד. אולי לפורינקאן יש חטיבת ביניים שלובשים בה את אותם מדים? אבל אקאנה היא תלמידת תיכון טרייה, אולי בת חמש עשרה לכל היותר, בזמן שטופו כבר עובד ככירופרקט – מה שאומר שהוא התעניין בילדה קטנה כשהוא כבר גבר בוגר. זה מקומם!
התשובה המתבקשת, כמובן, היא שתקאשי לא הקדישה תשומת לב קרובה לציר הזמן כשציירה את הפרק הזה. הגילאים פשוט לא מסתדרים. אם מחפשים הסברים מתוך העולם של הסדרה, יש כל מיני תירוצים שאפשר למצוא – שטופו מעוכב רגשית, שזה היה מקובל יותר חברתית בשנות ה-80 שגברים בוגרים יצאו עם תלמידות תיכון, וכן הלאה – אבל העובדה נשארת שזה פשוט לא נראה טוב בעיניים מודרניות, גם אם ראנמה 1/2 היא טכנית יצירה תקופתית בשנת 2024.
החדשות הטובות הן שזה לא באמת משנה, כי תפקידו של טופו בנרטיב הושלם, וכנראה שלא נראה אותו שוב – בהנחה שהם לא יעבדו את העלילה הבלעדית לאנימה, שבה אמו מחפשת לו כלה. אקאנה גידלה את שערה כדי להיראות נשית יותר ולמצוא חן בעיני הקראש שלה, ועכשיו היא מוכנה להמשיך הלאה. גזירת שערה כסימן לקבלת דחייה אולי חזקה יותר ביפן, אבל ללא קשר להקשר התרבותי, אין לזלזל בכוח המטהר של תספורת טרייה. לכל אחד יש דעה משלו לגבי איזה אורך שיער התאים לאקאנה טוב יותר, אבל אי אפשר להכחיש שהתספורת האייקונית שלה מייחדת אותה מהיפהפיות רובן ארוכות השיער והקודרות ששלטו בקומדיות הרומנטיות מסוג שונן בשנות ה-80.
מכיוון שהאנימה הזו עוקבת באדיקות אחר קצב המנגה, הפרק מסתיים בשני חלקים: החצי הראשון סוגר את עניין הקראש של אקאנה, ולאחר מכן העלילה עוברת הילוך לעניינים חדשים הקשורים לריוגה. אני לא מתלהבת מהתחושה המקוטעת הזו, במיוחד מכיוון שלפעמים נדמה שהבדיחות ממהרות מדי, מבלי לתת להן זמן לנחות באמת. קצב הוא ללא ספק עניין מורכב בטלוויזיה, כשצריך להתחשב בכל שנייה של צילום, ואני מבינה שהם רצו לסיים את עניין התספורת בפרק האחרון. ובכל זאת, אני מרגישה שצריך להיות דרך לסיים את הפרק בצורה נקייה יותר בסוף קשת עלילה במקום לחצות אותו לשניים כך.
בחלק השני, ריוגה מופיע מחדש בבית טנדו, עדיין נחוש להילחם בראנמה. דרך שלל תעלולים, אנחנו לומדים שני דברים: הוא קולל לאחר שנפל למעיין החזרזיר השחור הטבוע בג'וסנקיו, וזה 100% אשמתו של ראנמה. לפתע, הזעם הכמעט רצחני של ריוגה מקבל היגיון, במיוחד כשראנמה מתלונן על גופו המקולל. אבל אז הוא מבחין באור זוהר שעשוי להפוך את הכל לכדאי: להיות פי-צ'אן, חיית המחמד של אקאנה, מבלי שהיא מבינה שהיצור שהיא מתכרבלת איתו הוא יריבה של ארוסה.
תראו, אני אוהבת את ריוגה. מבחינה מבנית, הוא הניגוד המושלם לראנמה: שניהם בני נוער חסרי כישורים חברתיים שמקוללים להפוך צורה – ריוגה, לעומת זאת, רודף אחריו חוסר מזל, בניגוד לטבע חסר הדאגות של ראנמה. מבחינת אופי, הוא פתטי וקצת טיפש – שתי תכונות שאני מאוד מעריכה בגבר. אבל אי אפשר להכחיש שמה שהוא עושה כאן די בלתי מתקבל על הדעת. אקאנה מעולם לא הסכימה לבן נוער שיתכרבל איתה וישן בחדרה; אילו ידעה את האמת, היא הייתה מובכת ומושפלת מהפגיעות שהראתה כשחשבה שזה רק היא וחיית המחמד שלה – שניהם עם הבנה מוגבלת של רגשות אנושיים. גם אם ריוגה עוצם את עיניו כשהיא מתלבשת מולו – מה שכנראה הוא אכן עושה – זו הפרת אמון חמורה. הוא מתנהג כמו חזיר – ואני מתכוונת לזה גם מילולית וגם פיגורטיבית.
זה אחד מאותם דברים שלא עומדים במבחן הזמן כשמסירים את משקפי הנוסטלגיה, שבדרך כלל מקובעים היטב על הפנים שלי. בעבר בקושי שמתי לב לזה, כי ריוגה היה מצחיק וחמוד בשתי צורותיו, וזה סיפק מקור עשיר להומור. רק בצפייה החוזרת האחרונה שלי באמת הבנתי עד כמה המצב היה עגום, וקהלים מודרניים נוטים להיות מודעים יותר לקומדיה בעייתית ממה שהיינו בשנות ה-90. למרות שזה לא מפחית את חיבתי לריוגה, זה משהו שאחשוב עליו מכאן ואילך.
ראנמה ½ – פרק 5 זמין כעת ב-נטפליקס.