פרירן: מעבר לסוף המסע – פרקים 7-8

צמד הפרקים הנוכחי מציג בפניכם את האנטגוניסטים הראשיים של הסדרה: השדים. בעולם האנימה, השדים עברו אבולוציה מעניינת לאורך השנים. פעם הם היו פשוט הנבלים שצריך להביס. יצורי רוע טהורים שהגיבורים דאגו לסלק כדי להציל את העולם.

שדים

לאחרונה, המצב השתנה. סיפורים רבים מציגים את השדים באור סימפטי יותר. לעיתים קרובות הם עם הנאלץ להילחם עקב תנאי מחיה קשים. או שהם קורבנות של דעות קדומות, שעיר לעזאזל קל ונוח עבור תושבי עולמות הפנטזיה.

השדים נתפסים לעיתים קרובות כה מורכבים ועדינים בניואנסים, עד שפרירן עצמה נראית בהתחלה גזענית להחריד, כשהיא מנסה להרוג שד ברחוב ללא אזהרה וקוראת להם מפלצות, לא בני אדם. התחבולה היא שהשדים בעולמה של פרירן התפתחו כדי לטרוף את אופיים הטוב יותר של בני האדם. הרי, כולנו חונכנו כילדים ל"השתמש במילים שלנו" ו"אלימות היא דבר רע". המחשבה ההגיונית גורסת שאם נוכל לתקשר אחד עם השני, נוכל להבין אחד את השני, ואם נבין אחד את השני, נוכל לעשות שלום.

ללא רגשות

אלא מה, שדים אינם יכולים להבין בני אדם, ואף לא רוצים בכך. עבור שד, מילים אינן משמשות לתקשורת, אלא להטעיה גרידא. הן הצורה ההומנואידית של השדים והן השימוש שלהם בשפה הם כלי אבולוציוני פשוט. כלים אלה מקלים עליהם לצוד את מקור המזון העיקרי שלהם: בני אדם.

בבסיסם, לשדים אין אמפתיה, וזה לא רק כלפי בני אדם, גמדים ואלפים. אין להם שום קשר רגשי לאיש. אין להם חברים או משפחה, ובמעצם טבעם הם בודדים. במילים פשוטות, הם עם שלם של פסיכופתים.

כל מה שהם אומרים או עושים נועד אך ורק לעורר תגובה שמקדמת את מטרתם להתענג על בשר אדם. אבל רק בגלל שלמדו, בין היתר, שצעקת "אמא" כאשר הם עומדים למות עלולה לגרום לאויבם לקטוע את התקפתו. הם אינם מסוגלים להבין את הדחף הרגשי מאחורי תגובה זו, וזו חולשתם.

ההבדל בין פרירן לשדים

על פניו, פרירן עצמה נראית קרובה יותר לשדים באופייה מאשר לפרן או לסטארק. היא לעיתים קרובות קרה והגיונית עד כדי כך שהיא שוקלת להפקיר את העיירה לגורלה ולברוח לתוך הכאוס של מתקפת השדים הקרבה. בשל תפיסת הזמן המעוותת שלה, קשה לה לדאוג לאנשים שימותו בעוד כמה שנים, בין אם בידי שד ובין אם מזיקנה. במיוחד אם המוות הזה נגרם על ידי משהו שהיא רואה כטיפשי.

עם זאת, ההבדל בין פרירן לשדים הוא שלמרות שהיא מתקשה ליצור קשרים רגשיים עם בני תמותה, היא בהחלט מסוגלת לכך. אכפת לה מפרן, מסטארק ומחבריה לשעבר (הרבה יותר ממה שאי פעם הבינה בעצמה). אפילו אם לא היה לה עניין אישי במאבק. ראינו זאת שוב ושוב בסדרה עד כה, שיש לה מצפן מוסרי חדש שמנחה אותה באינטראקציות שלה עם בני תמותה: "מה הימל היה עושה?"

אפילו אם זה לא היה כך, ישנו מניע רגשי נוסף לפעולותיה: זעם אינסופי וקר. הרי, נדרש דחף חזק להיות מי שהרגה יותר שדים מכל אחד אחר בהיסטוריה. עד כדי כך שהשדים עצמם מתייחסים אליה בלחש כ"פרירן הקוטלת".

מסקנה

הרגע שריגש אותי עד דמעות? שהימל הקים כל כך הרבה פסלים, לא רק מתוך יהירות, אלא כדי שפרירן לא תרגיש בודדה. זוהי הוכחה שסיפורה, חייה, הם יותר מאוסף של אגדות עתיקות שלא זכו לאמון מלא.

ומה לגבי סצנות האקשן? זה כה ברוטלי ואלים שאי אפשר שלא לראות את פרירן באור חדש לחלוטין.

ההיגיון ה"לוגי" של השדה הילדה: הרגתי ילד למשפחה מסוימת. הם מתכוונים להרוג אותי. אם אתן להם ילד חדש, הם לא ירצו להרוג אותי. לראש העיר יש ילד. אם אהרוג את ראש העיר ואביא להם את ילדו, אהיה בטוחה.

אהבתי את הרעיון שהמחסום שהגן על העיר במשך אלף שנים הוקם רק משום שפלאמה ראתה שתיל הנאבק בסופת שלגים והחליטה לעזור לו.